אחרי סעודות שבת במשפחה של אבא שלי, כל המבוגרים היו יושבים בסלון ואוכלים עוגיות אניס.
אף אחד לא היה בגילי והיה לי משעמם. דודה ימימה הייתה מטפלת בילדים באמצע השבוע אז הייתה לה שקית עם צעצועים מאולתרים בשבילם, בעיקר פקקים של גרבר שהיה אפשר לעשות איתם קליקים. לא היו בובות בבית, פרט ל-3 בובות דולפין בחדר של דנה. כשהיא הייתה בשירות לאומי אסור היה לי להכנס לשם, אבל כשהיא הייתה בבית היא הייתה נותנת לי לשחק בהם.
הדובדבן שבקצפת היה המחשב.
הו, כמה שאהבתי לשחק במחשב.
בבית לא היו לי הרבה הזדמנויות כי אמא שלי עבדה איתו. בגן הילדים החזקים היו לוקחים את התורות של הילדים החלשים, בינהם אני. כאן, בבית של מנחם וימימה, אסור היה לשחק במחשב כי שבת. אם הייתי רק מתקרבת אליו בדלת פתוחה היו מזכירים לי בנזיפה שאסור בשבת.
המחשב היה בחדר של בן דודי שי.
באופן קבוע הוא היה מזמין אותי לשם ואומר לי שאני יכולה לשחק במחשב והוא ישמור שאף אחד לא ייכנס, ויגן על הסוד הכמוס שהוא חילול השבת שלי.
היו לו מלא משחקים, למשל מלך האריות, אלאדין ומוגלי.
"אני לא אגלה לאף אחד שאת משחקת במחשב, אבל את חייבת לי".
כבר ידעתי מה אני חייבת לו וזה לא הטריד אותי, הייתי מוכנה לעשות הכל רק לא למות בשיעמום שבת הזה של המבוגרים בסלון עם העוגיות המסריחות שלהם והכוסיות של הערק.
הוא הוריד את המכנסיים והתחתונים והיה דורש ממני למצוץ לו. את הפידבקים הוא היה לוחש, כדי שאף אחד לא יגלה את הסוד שלי ואז לא יתנו לי לשחק במחשב. יותר עמוק. פחות רוק. יותר בשקט. מה את נחנקת. תמשיכי עד שיהיה מיץ. לפעמים הוא היה דוחף לי את הראש או מושך לי בשיער, וזה כאב, אבל אם יגלו אותי אז יצעקו עליי שאני מנסה לשחק במרמה במחשב, ואני עלולה לקבל עונש. ככה הוא היה אומר שוב ושוב ושוב. שהוא עושה לי טובה ענקית ושומר את הסוד שלי. שהוא בן הדוד האהוב עליי.
את המיץ הלבן הייתי צריכה לבלוע ושלא יישארו שאריות. זה היה פחות מגעיל מעוגיות אניס, בעיקר אם אחר כך שתיתי כוס מיץ תפוזים. ובסוף הוא תמיד היה נותן לי לשחק במחשב ושומר על הדלת שאף אחד לא יתפוס אותי בשעת מעשה, עד שהיו קוראים לי לעשות פיפי כי נוסעים הביתה.
;){kind=link}