יומן קבוצה 10

היום לבשתי: שמלת וינטג' עם משבצות בצבעי תכלת ולבן. שרשרת עם פרח צהוב. סווטשירט שחור, מסיכה עם ציור של שמיים וסנדלים.

צבעתי את השיער בסגול והיו לזה המון תגובות.

אני רוצה לכתוב הכל, כולל את הטריגרים, אני חושבת שזה חשוב, אבל אין לי כוח ללכת שוב לאיבוד בתוך סערת הרגשות המוגזמת הזאת. אני בבית, הדלת נעולה פעמיים, החלון סגור, אני במקום בטוח, אין פה שאלה טכנית של עד כמה אני בטוחה, אבל ברגע שאני אאבד את עצמי ואהיה במקום שלא יודע להתמודד זה לא משנה כמה אני בטוחה עכשיו. אני לא אהיה בטוחה יותר.

ג' סיפרה שתמיד קשה לה לבוא. בסוף היא באה ושמחה שהיא באה, אנד ייט קשה לה לאסוף את עצמה לזה כל שבוע מחדש. היא גם אמרה שהקצב שלה יותר איטי מהקצב של הפרוטוקול, והוא ממשיך משבוע לשבוע כאילו זה קל ולא קל לה. יכולתי להזדהות עם זה.

ר' סיפרה שהמטפל שלה עוזב את המרכז והיא מרגישה תגובות ילדיות לנטישה הזאת ששום היגיון לא יכול להילחם בהן. היא רוצה לעזוב הכל, לבעוט בהכל, לעזוב, להפסיק. גם עם זה יכולתי להזדהות ואני מגיעה הרבה פעמים (לפעמים קרובות ממה שאני מצליחה לסבול) להתפתות לריק. להפסיק הכל, להישאר לא מוחזקת ולצלול. לכל אחת ואחת היה ביטוי להזדהות עם הדבר הזה. כולנו החלפנו גורמי טיפול. זה מה שקורה בשירות הציבורי, וזה מה שקורה כשנמצאים בטיפול כל החיים. וזה תמיד קשה. ניסיתי להזכיר לה שגם איתו היא היתה סקפטית בהתחלה ובסוף היתה לה הפתעה טובה. זה לא באמת עוזר עם הכאב של עכשיו, אבל מחזק את הקול שיכול לקרות משהו טוב. ה' אמרה, ובצדק, שאפשר להתאבל על זה ושתתאבל על זה כמה שהיא צריכה. ורעות אמרה שתשתדל לא לבעוט בהכל בבת אחת, אלא להשאיר איזשהו עוגן, למשל את הקבוצה. זו היתה עצה טובה.

אני דיברתי על הצביעה של השיער.

אני לא יודעת מי מהחלקים עשתה את זה, ועל פניו זה כלום, לא מסוכן, לא מזיק, לא כלום. אבל קשה לי עם זה והקושי נובע מכמה סיבות:

1. התזכורת שיכול לקרות עם הגוף שלי כל דבר כשאני לא במודעות

2. יש איתי אנשים אחרים בתוך הגוף ואני צריכה להתפשר איתם על הכל

3. הצבע הזה מאוד מושך תשומת לב ואני לא מעוניינת בתשומת הלב הזאת

אני עם הצבע כבר כמה ימים במהלכם הספקתי לעבור איזשהו תהליך על זה שזו צורה ממש לגיטימית שלה לביטוי עצמי ולתחושת חיבור עם הגוף, והיא באמת לא עשתה משהו מסוכן וגם לא משהו קבוע, אני מנסה לא לכעוס עליה, אני עדיין קצת כועסת ולחוצה אבל גם חושבת שזה באמת יפה. הצבע יצא יפה. יש כל מיני דעות.

ח' הזדהתה איתי כי היו לה הרבה תקריות שיער בעבר, הן גוזרות אחת לשנייה. סיפרתי שאני מפחדת להיכנס לקרב גזירות עם החלקים שלי. היא חשבה שאני רוצה לגזור (אני דווקא לא, אני יותר אכעס על מישהי שתגזור ממה שאני כועסת על מי שצובעת). אבל היא היתה ממש חמודה, נתנה לי את מספר הטלפון שלה ואמרה לשלוח הודעה אם אני מרגישה שרוצה לגזור והיא תגיד לי לא לעשות את זה כי השיער מהמם. קיבלתי ברכות מכולן, ה' אמרה שממש יפה, ש' אמרה שיפה ומיוחד, גילי בירכה אותי שוב ושוב ושוב. ר' אמרה שממש יפה והיא לא מעיזה אבל היא חולמת גם. ומ' אמרה גם שהיא אהבה וסיפרה על חברה שצבעה לבורדו. ש' סיפרה שהצבע האהוב עליה זה בורדו. רציתי לספר להן על החיבור שלי לצבע אבל לא מצאתי בי את הכוחות.

בחצי הראשון תיפקדתי וגם עזרתי להחזיר בנות מההפסקה. בחצי השני נהיה לי מאוד קשה.

הנושא היה שינה, וזה נושא כל כך נגוע וכל כך בעייתי.

הבעיה הכי טכנית שיש לי עם שינה זה חרדה איומה שגם הולכת ונהיית מוכללת לטקסים של לפני השינה ובכללי לשעות הלילה.

יש לי סיוטים. אין לי כוח. אני חרדה. לא בא לי. לא יכולה להרשות לעצמי לעצום עין ולישון, וגם ככה אני רק אצא מהשינה עוד יותר עייפה כי הכל יכול לקרות בסיוטים, לפעמים יש לי גם בעיה של הבחנה בין מציאות לחלום ואז הכניסה המכוונה לחלום היא לשים לעצמי רגל. אני מאוד מפחדת ממה שיקרה בסיוטים. קשה לי. והתודה לא רוצה לשחרר ולישון.

החרדה סביב ריטואלי שינה שהם לא השינה עצמה היא לא רק מוכללת מהפחד מהסיוטים. היא גם מוכללת מהילדות. אני לא רוצה להיכנס רחוצה ונקייה למיטה, אני רוצה להיכנס מלוכלכת ומגעילה ודוחה וזה יפחית את הסיכוי שמישהו יתקרב אליי לשם.

עוד בעיה שיש סביב הלילה/השינה זה שפתאום חלקים שבזמן היום לא באים ולא רוצים להתעסק עם השגרה באים ומתחילים לדרוש את הזמן שלהם. אז לפעמים זה קצת בלגן בבית אבל לפעמים זו השתוללות של ממש, אכילה מופרזת, פגיעה עצמית, בלגן מוחלט בבית שאני מתקשה לכבות את השיפוטיות כלפיו.

כולן בקבוצה לוקחות כדורי שינה.

יש בי קול יבש שרואה בזה תיקוף, אבל בתכלס בתכלס בתכלס בתכלס להיות בחברה של בנות שכולן מעורערות מאוד בנפשן ולראות שאת לוקחת הכי הרבה תרופות מכולן, זה מערער. כולל ח'! שבאמת שאני שפויה יותר ממנה. לא יפה להגיד. היא היתה כל כך מקסימה אליי היום. אבל יש לה פחות עכבות ממני והיא הרבה יותר טובעת בקולות של העולם הפנימי שלה. ובכל זאת אני מוחזקת עם הרבה הרבה יותר תרופות ממנה ועדיין רחוקה מלהיות מאוזנת, ועדיין היא מצליחה בסוף כל מפגש ללכת ואני לפעמים נתקעת בחדר וצריכה המון עזרה בלהגיע למצב שבו אני מסוגלת לעלות על אוטובוס ולחזור הביתה.

ג' סיפרה שהיא התחיל לקחת טרזודיל 100 מ"ג ושהיא הרבה פחות נלחמת בשינה מאז, הכדור הזה פשוט מאלץ את הגוף שלה להיכנס לשינה. קסם. ח' גם התחילה טרזודיל לא מזמן, כרגע על 50 מ"ג ליום, ומה שג' אמרה נתן לה תקווה. לא היה לי נעים להגיד שאני לוקחת 300... ושהיו תקופות שלקחתי 400. ש' ומ' שתיהן לוקחות איזושהי חלופה גנרית לזולפידם 10 מ"ג, לפעמים לתקופות רצופות למשל של חודש אבל בדרך כלל כ-SOS. אני לוקחת 25 על בסיס קבוע, וכשצריכה SOS מעלה ל-35. 

ר' לא לוקחת כלום, היא שונאת תרופות.

ה' ישנה עם סרוקוול + קנאביס. שזה באמת די הארד קור.

אבל הכניס אותי למצוקה אדירה לשמוע את הקסם שנשים אחרות מתארות ב-100 מ"ג טרזודיל או 10 זולפידם. התביישתי להגיד כמה שאני רחוקה מזה.

כרגע הקוקטייל הלילי שלי הוא 300 טרזודיל + 25 זולפידם + 30 מירו + 10 מלטונין + קלונקס מזדמן (בין 0.5 ל-2, תלוי בחרדה) + לפעמים מעלה את הזולפידם כ-SOS.

והתביישתי בעצמי כאילו אני איזו מפלצת שזקוקה לכל התרופות שאני זקוקה רק בשביל לישון כמה שעות, וגם זה מתווך על ידי אלטריות שקשורות לוויסות רגשי, טקסי שינה לא בריאים במקרה הטוב ומסוכנים במקרה הרע, וסיוטים שאני מתעוררת מהם.

ואני מכורה לתרופות האלה. ברצינות.

באמת הרגשתי מפלצת. שהנפש המקולקלת שלי זקוקה לריסון חייתי שכזה.

וכרגע אני בגמילה מכל מיני תרופות ומרגישה על הפנים ולא חולמת לגעת בתרופות לשינה כי באמת לא יכולה בלעדיהן.

ההרגשה שאני מפלצת העלתה את רמות הסטרס והרגישות ואז כשהגיעו הטריגרים הקשוחים באמת לא הצלחתי להחזיק.

לא מסוגלת לכתוב את הטריגרים הקשים באמת. יש לי הקלטה של המפגש שלא מעיזה לגשת אליה, זה ניתק אותי בצורה קיצונית וכשחזרתי להכרה כבר היינו חצי שעה אחרי סוף הקבוצה, ישבתי על הרצפה ובכיתי בצורה שלא הצלחתי לעצור. מאוד קשה להתקרקע. מרגישה את עצמי חוזרת לגוף ויוצאת שוב, יוצאת וחוזרת וחוזרת ויוצאת. מנסה להבין מי אני ואיפה אני ומסתכלת לעצמי על הידיים ורואה את השיער שלי ובגלל שהוא סגול ואני לא מזדהה עם זה כי בכלל לא התכוונתי לצבוע את השיער אני מתבלבלת עוד יותר. הייתי כל כך נבוכה וכל כך הגעתי את עצמי והתביישתי שזה כשלעצמו הקטין את האחיזה שלי בגוף ונכנסתי ללופ של בושה מהדיסוציאציה שרק הכניסה אותי לעוד יותר דיסוציאציה.

היו פלאשבקים גופניים קשים מהדיון הטריגרי שאני לא מסוגלת לכתוב עליו. היה קשה להיות במקביל גם בפלאשבק וגם בחדר וגם בתוך הבושה.

ואור בקטע טוב כל הזמן מציעה לי מים וזה מעצים את הטריגר ואני מתנתקת עוד יותר... אוף........אני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי. זה קשה. אוף.