יומן קבוצה 11

בהתחלה חשבתי ששמעתי את הצעדים של ש' מבחוץ אז אמרתי את זה. טעיתי בצעדים ואז התביישתי לדבר כל היום. בכללי החזקתי הרבה בושה ולא דיברתי הרבה.

ה' סיפרה איך היא משכיבה את הילדים לישון וזה ריגש אותי מאוד.

דיברנו על שינה ולא היו לי כוחות להתחיל לדבר כל פעם.

השינה שלי מקולקלת.

ג' סיפרה שהיא הקליטה את עצמה פעם לפני השינה ונחרדה ממה שהיא שומעת. גם ה' הזדהתה עם זה. רציתי להקריא להם פוסט מלפני 8 שנים שתיארתי חוויה זהה בדיוק ופשוט לא העזתי. לא העזתי לפתוח את הפה. רציתי לדפוק את הראש בקיר ולהיעלם.

ח' ור' לא הגיעו היום.

היה מאוד אינטימי.

ה' סיפרה משהו מאוד מרגש ומעציב על חלק שלה שנפרדה ונעלמה. היא בכתה מאוד. לא הצלחתי להגיב בזמן אמת כי היה טריגר התאבדות מאוד חזק והאובדנות שלי עדיין מופעלת בעוצמה. בסוף המפגש הלכתי אליה והודתי לה על השיתוף, וש' שלחה לי הודעה ממש מרגשת שהתחלתי לבכות ממנה על זה שהיא התרגשה מזה שפניתי לה'. אני מאוד אוהבת את הבנות בקבוצה :(

התגובה של ש' לה' היתה תגובה יפהפיה שאני רוצה לאמץ לארסנל התגובות שלי. "תודה ששיתפת. זה מאוד קשה ותודה שעשית את זה בכל זאת, זה נותן לנו להרגיש שגם אנחנו יכולות ומזמין אותנו למרחב" איזו תגובה מהממת.

הלכתי מהקבוצה ישר לפסיכולוגית וזה היה קומבו קשה. באיזשהו שלב קלטתי שהספרים החליפו מקום והתחלתי להיכנס לסרטים שאולי אני ישנה בכלל. היא לא ידעה איך לאכול אותי. מזל שלא זרקתי את עצמי מהמדרגות רק כי זה חלום. אני מנסה להיזהר. האפשרות לפגיעה עצמית בלי נזק בחלום צלול היא ויסות מוזר שמצאתי לעצמי לכל מיני קשיים. השינה קשה לי. הסיוטים והפלאשבקים קשים. ואז בזמן הסיוט פתאום לתפוס שליטה ולווסת את הכאב בצורה כל כך חד משמעית- זה עוצמתי.