יומן קבוצה 13

התנתקתי המון במפגש הזה ואני כנראה לא אצליח לספר עליו באופן לינארי, אלא עם הבלחות והתערבויות.

הנושא היה דאגה פיזית לעצמך.

אחד הדברים הראשונים שעלו והיה מאוד רלוונטי היה הקשר המנותק עם הגוף. אני חושבת שזה אפילו קשר מזניח. מתעלמת, לא מרגישה את המצוקות שלו, וכשאני כן מרגישה הרבה פעמים אני לא מאמינה להן. קשה להבדיל בין כאבים ששייכים לעבר לכאבים ששייכים להווה, ולפעמים משהו כל כך כואב (כמו שהיה לי עם הכתף לפני שנתיים) שהלכתי למלא רופאים ואמרו לי הכל בסדר, מה את רוצה?

ואת כבר מתביישת לתקשר את המצוקה שלך כי את לא מאמינה לעצמך.

זה שחזור מאוד גדול של דפוסים טראומטיים מהילדות שלי, שההורים שלי נתנו יד לפגיעה המינית שעברתי בזה שהתעלמו ממנה.

אני ממשיכה לחיות ביקום מקביל לכאב ולא מטפלת בו ואז הוא חוזר מבולבל.

ח' סיפרה שהיא רואה את עצמה הרבה יותר רזה ממה שהיא באמת וש' סיפרה שאין לה מראות בבית.

גם אני חייתי הרבה זמן בלי מראות, עכשיו המראה שיש לי הגיעה עם הדירה ואני רוב הזמן מכסה אותה.

הרבה פעמים מרגישה שאני לי גוף, מרגישה לא שייכת למימדים שלו ולמקום שלו במרחב. גם הרבה דה פרסונליזציה וגם לפעמים שנאה עמוקה. אם אני אדע מיהו הגוף שלי אני אדע איפה הוא היה. הרבה פעמים אני גם תופסת אותו כאשם בדברים שעברתי ואני לא רוצה שום קשר אליו, לא רוצה להרגיש אותו, זה מכאיב לי.

ח' כל הזמן חושבת שצוחקים עליה. היום היא כל כך נעלבה מאחת המדריכות שהיא יצאה באמצע ורצתה בכלל ללכת הביתה, ובסוף בבגרות גדולה מאוד חזרה למעגל ודיברנו על זה קצת. סיפרתי שאני מזדהה עם החרדה שמדברים עליי, מסתכלים עליי, בוחנים אותי. אבל זה תמיד מלווה אצלי בקול נגדי שהוא ביקורתי בכיוון ההפוך "למה נראה לך שאת מרכז העולם? את מעניינת מישהו בכלל?"

בנות אחרות בקבוצה, למשל הדס, התייחסו להתפכחות הזאת שלי כאל משהו בוגר. הדס סיפרה שלקח לה המון זמן ללמוד לעשות את זה. לא היו לי את הכוחות להסביר שאני לא במקום טוב מול הקול הזה. להיפך, זה קול משחזר של ההזנחה.

דיברנו מתישהו בהתחלה על חוסר היכולת להירגע. זה היה המשך למפגש הקודם. היו שם מלא טריגרים וכבר שכחתי מה באתי לכתוב, אני משאירה כאן את הכותרת הזאת למקרה שאזכר.

דיברתי על ייאוש. אין לי כוח להתחיל דברים כי אני יודעת שלא אצליח לסיים אותם, כי אני כל הזמן מתחלפת. אני לא יודעת איפה התודעה שלי תהיה עוד 10 דקות, איפה היא תהיה מחר, איפה היא תהיה עוד חודש. אין לי כוח לריב, להתעמת מול חוסר היכולת שלי לתכנן, להיות מתוסכלת מהחלקים. אז אני צוללת לדיכאון של חוסר מעש...

דיברנו על זה שלהיות ילדה זה להיות פגיעה ולהירגע או לשחק זה של ילדים אז זה מפחיד.

דיבורי הגוף הביאו לי פלאשבק פיזי (אבל בהכרה) מאוד חזק. אני יודעת שהמפגשים שיתמקדו באוכל יהיו לי קשים. גם בגלל הפרעת האכילה, אבל גם בגלל שעדיין יש את כל ה-realm הטריגרי הלא לגיטימי שלי מול שתייה.

בתחילת כל מפגש אנחנו עושות סבב, כל אחת אומרת את שמה ואיך היא באה היום. זה מקום להגיד גם דברים רגשיים, אבל בדרך כלל אני עונה באופן טכני. בסוף המפגש עושות עוד סבב, כדי להתקרקע, כל אחת אומרת את שמה ולאן היא הולכת, ואם יש לה עוד איזושהי תוכנית היום.

בזמן הסבב של הסיום איבדתי איפוס רגע, בעיקר כי התנתקתי מלא לאורך המפגש, זכרתי שהיה דיבור מימיני ואז הסתכלו עליי והבנתי שתורי. אבל כאילו חשבתי שאני בזמן אחר. אמרתי "אני א' ובאתי באוטובוס" בסבב סיום. ממש חשבתי שאנחנו בהתחלה. ואז אור שאלה אותי לאן אני הולכת מכאן והבנתי להסתכל שמאלה אל השעון, ראיתי שהשעה 3 ואמרתי שאני חוזרת הביתה, גם באוטובוס. פדיחה :/

בהפסקה יצאתי החוצה די נסערת וישבתי מאחורי הגדר. ש' התקשרה אליי וזה מקסים מצדה, אני יודעת שהיא לא אוהבת טלפון.