מצד אחד לא יכולתי לסבול את עצמי ומצד שני גם הבאתי את העצמי הכי מכוערת שיכולה להיות, וזה כאילו תואם אבל לא תואם נעים. הנוכחות היתה של ב', אבל לא לבד, חזיתי בזה מהצד והרגשתי שהיה איתה עוד פעם הגבר הזה שאני לא מכירה. הם סיפרו על העומס שיש בעבודה עכשיו ואני מרגישה ממש בושה שהם חשפו ככה את החיים הפרטיים שלנו. זה לא מתאים לי, זה לא נעים לי, אני לא רוצה, אני חייבת יותר דיסקרטיות מהם וזה מעורר בי תחושות של אי מוגנות שיודעים מה אני עושה ואיפה אני הולכת להיות.
משהו מעניין: אנחנו 7 משתתפות בקבוצה, מתוכן 3 נולדו באותו שבוע. איזה מיינדפאק.
כנראה הייתי צריכה את התיווך של מי שהיתה נוכחת כדי לשאת את הנושא של המפגש היום, דיברנו על הרגלים ובפרט על אכילה. אני לא זוכרת הרבה ויש לי כזה אנטי להתעסקות הזאת שאני מתרחקת. אני צריכה רק להתפלל שלא אמרו שום דבר.
מערכת היחסים שלי עם אוכל היא כל כך טעונה... יותר מכל דבר. יותר ממערכת היחסים שלי עם מיניות, עם הגוף שלי, עם גברים.
אני חושבת שה' ור' מחזיקות עמדות דומות לשלי לגבי אוכל. בעצם לא בטוחה לגבי ה'. היא תיארה חשדנות מסויימת שאני לא מרגישה.
בחינוך הקיבוצי את לומדת לא להיות חשדנית ולאכול מה שיש.
במובן מסויים היה לי יותר מזל מאחרות. הרבה מהן גדלו בבתים שאוכל היה יכול לשמש כלי למניפולציה או לשליטה- פרס על התנהגות טובה או שמניעה של אוכל היא עונש על התנהגות רעה. אצלי האוכל נמצא במקום מנותק לחלוטין מהפגיעה. הרי אם אחד הילדים לא מגיע באופן עקבי לחדר אוכל זה לא יכול לעבור לסדר היום. אנשים מדברים. ואולי זה אחד הדברים שהובילו ליחס האינטנסיבי שיש לי עם אוכל היום. החדר אוכל הוא מקום בטוח. הוא מקום שיש בו אנשים, מקום שבו שומרים על מראית עין, מקום שבו אני לא אפגע, והוא לא יכול למנוע את זה ממני.
מצד שני היו לי כמה חוויות קשות שם שנקשרו בעקיפין גם לאוכל.
יש את ה-טריגר, שאני גם קוראת לו כאן ה-טריגר, כי אני לא יכולה לקרוא לו בשמו.
ואוכל הוא טריגר משני ל-טריגר בכמה אופנים.
אחד מהם טריוויאלי ואני לא יכולה להגיד בקול.
השני הוא בsetting הסביבתי. לפעמים השליטה עליי והמניפולציה עליי דרך ה-טריגר הגיעו לשיא/שפל בחדר האוכל. שם הייתי הכי צריכה לאסוף את עצמי. אני מקווה שאני אבין בקריאה חוזרת למה התכוונתי פה כי מאוד קשה לי להשתמש במילים. לנגעים הטראומטיים שאני מתייחסת אליהם פה.
כשאני חושבת על זה אני מרגישה את החומות שלי עולות. הנפש רוצה למדר.
אני לעולם לא אהיה מסוגלת לדבר עם הפסיכולוגית שלי על הדבר הזה כי אני כל כך כל כך מתביישת.
ואז מה הפואנטה?
אנחנו מדברות הרבה על הדיכאון, והדיכאון לעוס, אני לא מתביישת בו וכל פעם כשיש סכנה לסטות לכיוונים של בושה אני מחזירה אותו, את הכאב הנוח הזה.
היום כשמי שהיתה נוכחת היתה אאוט אנד אבאוט על החיים זה גם הלחיץ אותי כי הזכות להחזיק בדיכאון נלקחת ממני כשהן משדרות משהו פעלתני ושמח.
ח' סיפרה משהו מעניין, שהיחס שלה לאוכל הוא נגזרת של היחס שלה לכסף. אני תוהה גם גם לי יש נטייה כזאת.
;){kind=link}