לפני המפגש היתה לי את הישיבה הקבוצה עם ג' בחוץ. זה נתן את הכוחות להיכנס.
מ' עוזבת את הקבוצה.
דיברתי בסבב התחלה.
סיפרתי שהיה לי קשה עם הבושה ועם המפגש הקודם, שהבושה היא המצפון שלי והמפגש עם חוסר הרצון לוותר עליה היה כואב. את שיעורי הבית עצמם לא הצלחתי לשתף וגם לא הרגשתי מאוד רצויה עם זה, וזו הפעם הראשונה שאני פוגשת רגש כזה בקבוצה ואני קצת חוששת לתת לו מקום. אלה שעשו שיעורי בית קראו. ש' סיפרה על פעם שהיא הסמיקה ואז התביישה בעצמה על זה. היתה הזדהות בחדר על הביקורת העצמית. אף סיפור של בושה לא כזה משך את תשומת לבי עד שה' התחיל לדבר. ההזדהות שלי עם הדברים שאמרה היתה מטלטלת. היא פנתה מאוד מהר לתקוף את עצמה והבושה כבר לא היתה סביב העניין המביש עצמו אלא סביבה עצמה. היא אמרה לעצמה שתסתום את הפה, שלא מגיע לה לנשום. וזה ממש דומה לתהליך שראיתי בשיעורי הבית של עצמי. חיפשתי את הבושה דרך חיפוש של קולות ביקורתיים ושל הימנעויות, ובשאלה הראשונה עוד הייתי ממוקדת אירוע אבל התפזרתי להכללה קיצונית של הבושה אל עצם הקיום של עצמי. לרמה שכששאלו מה היה הטריגר לבושה עניתי ב2 מילים: "שאני מגעילה". אבל כאמור לא הצלחתי לשתף. אחר כך רעות פנתה גם לאלה שלא עשו שיחשבו על אירוע עכשיו, במקום. להרבה מהן לא היה... ואז נגמר הזמן של החצי הראשון, ואז היא פנתה אלי וזה היה כמעט פרוטוקולי מתוך ידיעה שאני גם ככה מתקשה לדבר וכנראה לא ארצה. וכבר לא היה לי נעים, גם מהסיטואציה וגם מהמפגש עם שיעורי הבית, אז אמרתי שלא. ויצאנו להפסקה.
בהפסקה יצאתי לסיבוב בחוץ ברגליים חשופות על המדרכה הלוהטת. ש' עשתה איתי סיבוב. היא רצתה לעזור לי. זה היה נחמד מצדה. בהתחלה היא רצתה שאלווה אותה לשרותים בבניין השני כי היא תלך לאיבוד. היא לא באמת היתה הולכת לאיבוד, הבנתי מה היא עושה והערכתי את זה.
סיפרתי לה קצת שהיה לי קשה והיא אמרה שטוב שאני מדברת. גם אחרי הפגישה היא אמרה שהמבט שלי מרגיע אותה לפעמים. אני לא יודעת איך להחזיר אמירות ושזה יישמע אותנטי. הקול שלה מאוד חשוב לי בקבוצה, ובכללי הנוכחות שלה.
אחרי המפגש סיפרתי לה בקצרה שכילדה הייתי מקבלת עירויי דם. שהיא תרגיש יותר טוב כמו אחרי סוויץ'. ושמגיע לה להרגיש יותר טוב, ובאמת זורקים מלא מנות דם אז היא לא על חשבון מטופלים אחרים. והיא חשובה לי ושתזכור את זה.
בחצי השני דיברנו על חלקים ילדיים.
ג' אמרה משהו שתפס אותי חזק, שהיא פוגשת את החלקים הילדיים בהרבה מערכות יחסים שהיא מייצרת תלות בצד השני ומחפשת להיות מטופלת, מחפשת אמא. כמעט בכיתי. ר' סיפרה על דמות של טינאייג'רית חסרת אחריות. ש' סיפרה שהבת שלה מרחיקה אותה מחנויות צעצועים כי היא מאבדת זמן. רעות אמרה לתת להם זמן ולדאוג להם כמו שהיינו דואגים לילדים של עצמנו, עם הכלה אבל עם גבולות.
בכיתי המון ומתישהו כבר לא יכולתי להישאר בחדר ויצאתי החוצה לקנח את האף.
הן דיברו על אינטגרציה כעל התמזגות בהסכמה, שכל המעורבים צריכים להסכים לה, ואני תוהה, האם הייתי מסכימה להתמזג עם החלקים שלי? ואז בכיתי עוד. יש לי רגשות מאוד מורכבים כלפי החלקים הילדיים שלי.
קודם כל, אלה שמחזיקות טראומה ואני לא מוכנה להכיר בהן ובו בזמן גם אסירת תודה, הן שומרות עליי, ואני מרגישה בן אדם נורא שכאילו זרקתי את הטראומה שלי לילדות קטנות שיחזיקו אותה אבל זה לא היה מודע ולא היה מכוון. רק להכיר בעצם קיומן זה להכיר במשהו מאוד קשה ואני לא תמיד מסוגלת לזה. אני גם נגעלת מהתלותיות, נרתעת ממנה, והרתיעה שומרת עליה מפוצלת. אני בזה לעצמי ושיפוטית כלפי עצמי וכלפי החלקים האלה. וגם נורא רוצה להיות בחמלה, אני חושבת שאני יותר בחמלה אליהן מאשר אל הטינאייג'ריות למשל, אבל זו חמלה מזוייפת ואני מרוויחה הרבה מלשמר את הפיצול. אני מרוויחה שחרור מחלק מהזכרונות הטראומטיים, אני מרוויחה תחושת עצמאות ובגרות. אבל לא באמת, כי אלה תחושות שאני אמורה "לקבל" בגילי בכל מקרה. והמינוסים הם חוסר וודאות וחוסר שליטה.
אני לא יכולה להאשים את החלקים הילדיים בזה שאני מסתבכת. אני יודעת שזאת לא אשמתן. וכל אחת מנסה לשמור על המכלול בדרכה וזה עדיין מאוד לא מותאם, ואני מרגישה בושה מאוד גדולה בידיעה שבחלק ממערכות היחסים שלי אני תלותית בצורה מאוד טוטאלית בחלק מהזמן, דרך החלקים האלה.
אני לא רוצה לאבד את הזיכרון ולהתנהג כמו ילדה בת 5. אבל כנראה אני כן רוצה? אחרת זה לא היה נשמר?
בסבב סיום לא התחשק לי להגיד כלום. גם אמרתי שלא מתחשק לי. ה' הזמינה אותי לשבת איתה, עם ש' ועם ר' בחוץ. סתם ישבנו, דיברנו על סדרות ועל כלי נשק. וזה עשה לי טוב, זה עשה את ההבדל בין לצאת ברע ללצאת בטוב, אני צריכה לאמץ את ההרגל של לשבת איתן אחרי הקבוצה.
עוד דבר שעשה לי טוב זה שרעות הזכירה משהו ששכחתי שסיפרתי. יש לי על הקיר בבית רצועה של וואשי טייפ שהדבקתי בגובה העיניים שלי ורשמתי "גובה העיניים". זה מעגן אותי ברגעים המבלבלים שכן יש מודעות משותפת עם חלקים ילדיים, ואני מתמלאת ספקות לגבי איפה ומתי אני נמצאת. רעות סיפרה שהיא אימצה את זה למטופלות שלה. שלפעמים היא מבקשת מהן לסמן על הקיר מה הן חושבות שהגובה שלהן וככה להתעגן בתוך הבלבול.
;){kind=link}