לבשתי: חצאית ירוקה מכופתרת, חולצה שחורה עם ציור של שלד, צ'וקר שחור עם תליון של נוצה, מסיכה שחורה עם עיטורים אפורים וסנדלים.
צבעתי את השיער בסגול חזק וקיבלתי תגובות ממש מפרגנות. זה היה כיף :)
לא ישנתי בלילה בכלל. הגעתי הביתה ב-5 בבוקר, ידעתי שאני צריכה לקום ב-10 אז לא רציתי לקחת את התרופות שלי, וראיתי שאני לא מצליחה להירדם אז בסוף לקחתי את הפנרגנים (להרגעה) אבל לא את הכדורים של השינה. וזה היה זוועה. בחיים לא לקחתי את הפנרגנים לבד, רק עם כדורי שינה, אז אני כבר לא נשארת במודעות לראות איך זה משפיע עליי, והיום זה היה מזעזע. אני לא נרדמת בלי כדורי שינה, אבל העייפות והפנרגנים יצרו כיבוי חלקי והיו לי שיתוקי שינה עם הזיות אבל כל פעם לפני הנתק הסופי הנפש לא הצליחה לשחרר לשינה והייתי בועטת את הגוף שלי החוצה בחרדה עד שהצלחתי להניע אותו אל מחוץ לשיתוק שינה. אלה היו 5 שעות של מלחמה. כאב לי הראש. הייתי עייפה. כל הבוקר הייתי בניתוקים וחשבתי שאני אגיע זוועה לקבוצה.
ואז הלכתי מהתחנה למרכז וראיתי את ג' יושבת בחוץ ונהיה לי טוב על הלב.
באמת.
הרגשתי את הסוויצ'.
ישבנו בחוץ וש' הצטרפה.
חשבתי על ג' מלא בשיעורי בית, ובכללי השבוע. יש לי קולות קשים של ביקורת עצמית ואני כבר יודעת לחזות את ההזדהות שלה אז חשבתי עליה המון. דיברנו הרבה על הביקורת הצעמית המורידה והמשפילה ועל זה שהרבה פעמים אלה קולות ששמענו בילדות והפנמנו אותם. ג' אמרה משהו מאוד יפה, שצריך לקחת אחריות על הקולות האלה. סבבה שהפנמת מה שהיה בבית, אבל עכשיו זה שלך, זה בקול שלך, מגיע מתוכך, ואת סובלת. צריך לקחת על זה אחריות ורק אז אפשר לטפל.
אני מאוד חסרת ביטחון לגבי המראה החיצוני שלי והיום אמרו לי כמה וכמה פעמים שאני יפה וזה גם הרים אותי מאוד. גם פירגנו על השיער הסגול, וגם ג' וגם ר' וגם ה' אמרו שאני יפה :'(
היום כל המפגש עסק בזיהוי טעויות חשיבה ואתגור שלהם.
בחלק הראשון הייתי די מרוכזת רוב הזמן.
גם עשיתי שיעורי בית אבל התביישתי להשתתף, בסוף רעות שאלה אותי אם אני מעיזה ויצא לי איזה שצף מבולבל ולא תפקודי של מילים.
אני מזהה הרבה טעויות חשיבה ועונה להן בטעויות חשיבה אחרות. וזה כל כך קיצוני שכל הדיאלוג הזה הוא טעות חשיבה אחת גדולה של הכל או כלום. לא יכול להיות שאף אחד מהצדדים צודק... לא ידעתי להגיד אם אני מקשרת את זה לחלקים שונים. את הביקורת העצמית אני מזהה הרבה פעמים בתור חלק אחד, בעיקר כשהיא נהיית תוקפנית, חבל שלא אמרתי את זה.
בחלק השני איבדתי ריכוז, כאילו שכחתי את כל החיים שלי ולא הצלחתי לחשוב על שום סיטואציה לעבוד איתה.
ביטאתי את זה, שזה משהו.
ה' שיתפה טקסט שהיא כתבה שהיה לי מרגש, היא דיברה על המקום של כתיבה בחוויה של הכאן והעכשיו, ומאוד הזדהיתי עם זה, הנה, עובדה שאני יושבת וכותבת פה בבלוג אחרי כל פגישה.
מ' הלכה באמצע.
ש' סיפרה שהיא שאלה את הבוסית שלה ישירות מה היתרונות שלה. זה היה גם מעצים וגם קרינג'י בו זמנית. הייתי כל כך מובכת אם הייתי במקומה ואני שמחה שהיא לא חווה את המבוכה הזאת אנד ייט לדמיין את עצמי עושה משהו כזה היה אינטנסיבי מאוד בקטע לא טוב.
בהפסקה היתה לנו שיחה מעולה והרגשתי מאוד חברתית. דיברנו על טיולים ועל מזלות. שאולי חלקים שונים הם קצת מזלות שונים אבל שהטוטאל של המערכת מתכנס למשהו. ביוני היה קטע שהייתי בהלם מזה שהרבה מאיתנו נולדו באותו שבוע. מישהי העלתה נקודה שזה לא סתם באותו שבוע, אלא מזל תאומים, שזה מזל שאומרים עליו שיש לו פיצול אישיות. ובמקרה או לא במקרה כולנו שם בקבוצה טיפולית לדיסוציאציה חחחחח
גם אחרי הקבוצה הרגשתי חברתית.
ישבנו בחוץ איזה שעתיים וחצי והמשכנו סתם לדבר. ה', ש', ר' ואני. הן מהממות.
תוך כדי הרגשתי את עצמי נהיית פחות ופחות חברתית... קצת ניתוק, קצת להיות כבויה.
ש' ור' דיברו על הלידות הקשות שהיו להן והיו שם כמה דברים גרפיים שהיה לי קשה איתן. הן גם אמרו שבגלל שיש להן ילדים הן לא יכולות להתאשפז מתי שהן רוצות ואין להן מקום לנוח, והרגשתי כל כך עלובה, כי אני ממש לא מרגישה שאני נחה כשאני מתאשפזת. זו עבודה מאוד קשה והמצוקה שמובילה לזה היא מאוד קיצונית. ה' הבינה אותי והיתה מאוד מכילה וגם הגנה קצת על המקום הזה של להתאשפז.
אני אוהבת את הקבוצה.
זה באמת מאוד שונה.
כשאת מתאשפזת את מוקפת בייאוש וחוסר תפקוד ופה סביב השולחן יש קבוצה של נשים מדהימות ומתפקדות, וגם כשהן לא מתפקדות לפעמים את רואה שזה סבבה וזה חולף ואני מתה על הקבוצה הזאת.
ש' אמרה משהו שממש ריגש אותי כי הרגשתי אותו גם, היא הרגישה שחלק ילדי שלה פגש חלק ילדי שלי גם בזמן ששתינו היינו נוכחות כבוגרות. נשבעת שהרגשתי את זה גם.
שמחתי שישבנו ודיברנו סתם. לא רציתי לחזור הביתה ללבד ולמחשבות שלי.
ביטאתי את זה בסבב סיכום.
אמרתי שאני לא רוצה ללכת הביתה.
ואז גם דיברתי על זה שהקבוצה עוד מעט נגמרת (כאילו, היא נגמרת בנובמבר, אבל אני מריחה פרידות מקילומטרים), ושזה מדאיג אותי. אני גרועה בפרידות ושונאת פרידות. אני לא יודעת לחזות את הנוכחות שלי ולכן מתחילה להילחץ מהפרידה כבר המון זמן מראש, ויש גם קריאה לנטוש את זה לפני שזה נוטש אותי, בא לי פשוט לא לבוא יותר כדי לא להתמודד עם הסוף. אני לא רוצה להיפרד. גם הרגשתי שאני נמרחת ומורחת. לא מצליחה להתבטא וסתם מושכת את הדברים כדי למשוך את זמן הקבוצה ולא להיפרד, לא ללכת הביתה. עזרו לי להרגיש מאוד רצויה. לא באמת התכוונתי לא לבוא, רק ביטאתי את אחד הקולות, ולקחו אותי מאוד ברצינות.
ר' הזהתה מאוד. גם היא לא משלימה דברים. היא בדיוק דיברה על זה כשסיפרה שהיא עוזבת את העבודה שלה. אני יודעת שאני לא משדרת פורשת סדרתית אבל אני ממש כזאת. מחליפה עבודות כמו גרביים, לא מתמידה בלימודים, מתפזרת. הרגשתי בחברה טובה בתוך הדבר הזה. מחשבות מאוד טוטאליות היום, של אהבה מאוד גדולה ונטישה מאוד גדולה. גם ש' דיברה על נטישה (פיקטיבית או אמיתית?) שהיא חוותה מהמשפחה המאמצת שלה בקיבוץ, שהיא ראתה בהם משפחה אמיתית ואז כשהעיפו אותה היא הרגישה ננטשת, ועכשיו היא מהססת לחזור להיות איתם בקשר. לפעמים מספיק לי רק לשמוע את המילה "קיבוץ" בשביל לחטוף טריגרים של החיים. יכול להיות שבגלל זה איבדתי ריכוז?
חלק מהשיחה שהיתה לנו בחוץ היתה שיחה על בודי פוזיטיביטי וזה היה כזה שינוי חיובי לעומת מה שהיה באשפוז שאת מוקפת בהפרעות אכילה שרק מטרגרות אותך עוד יותר. אני באמת חושבת שזה עשה לי לא טוב. בשיחה גם היתה ממש נורמליזציה של תגובות fight. בכל אחת מאיתנו מסתתרת רוצחת. דיברנו על זה בגלוי פתאום. זה היה לי מוזר. אני מאוד מתביישת בקולות ה"רצחניים" שלי. של אלימות וזעם שלא מתיישבים לי עם איך שאני רוצה לראות את עצמי ואז הכל מתורגם לבושה ולייאוש. פתאום היה בסדר להיות כזאת.
ש' דיברה היום הרבה על האוטיזם. יש לי מחשבות קשות על התפקוד החברתי שלי לאחרונה, זה לא פגש אותי בטוב.
עוד דבר שדיברנו עליו וגרם לי לחשוב, זה זה שאני רואה את השוליים של שדה הראייה שלי יותר ברגישות משאני רואה את המרכז. מסתבר שגם ה' וש' ככה. ה' אמרה שזה כמו ראייה של נטרף, ושהחלקים הטורפים שלנו אולי רואים אחרת. מעניין לחשוב על זה.
לבשתי: חצאית ירוקה מכופתרת, חולצה שחורה עם ציור של שלד, צ'וקר שחור עם תליון של נוצה, מסיכה שחורה עם עיטורים אפורים וסנדלים.
צבעתי את השיער בסגול חזק וקיבלתי תגובות ממש מפרגנות. זה היה כיף :)
לא ישנתי בלילה בכלל. הגעתי הביתה ב-5 בבוקר, ידעתי שאני צריכה לקום ב-10 אז לא רציתי לקחת את התרופות שלי, וראיתי שאני לא מצליחה להירדם אז בסוף לקחתי את הפנרגנים (להרגעה) אבל לא את הכדורים של השינה. וזה היה זוועה. בחיים לא לקחתי את הפנרגנים לבד, רק עם כדורי שינה, אז אני כבר לא נשארת במודעות לראות איך זה משפיע עליי, והיום זה היה מזעזע. אני לא נרדמת בלי כדורי שינה, אבל העייפות והפנרגנים יצרו כיבוי חלקי והיו לי שיתוקי שינה עם הזיות אבל כל פעם לפני הנתק הסופי הנפש לא הצליחה לשחרר לשינה והייתי בועטת את הגוף שלי החוצה בחרדה עד שהצלחתי להניע אותו אל מחוץ לשיתוק שינה. אלה היו 5 שעות של מלחמה. כאב לי הראש. הייתי עייפה. כל הבוקר הייתי בניתוקים וחשבתי שאני אגיע זוועה לקבוצה.
ואז הלכתי מהתחנה למרכז וראיתי את ג' יושבת בחוץ ונהיה לי טוב על הלב.
באמת.
הרגשתי את הסוויצ'.
ישבנו בחוץ וש' הצטרפה.
חשבתי על ג' מלא בשיעורי בית, ובכללי השבוע. יש לי קולות קשים של ביקורת עצמית ואני כבר יודעת לחזות את ההזדהות שלה אז חשבתי עליה המון. דיברנו הרבה על הביקורת הצעמית המורידה והמשפילה ועל זה שהרבה פעמים אלה קולות ששמענו בילדות והפנמנו אותם. ג' אמרה משהו מאוד יפה, שצריך לקחת אחריות על הקולות האלה. סבבה שהפנמת מה שהיה בבית, אבל עכשיו זה שלך, זה בקול שלך, מגיע מתוכך, ואת סובלת. צריך לקחת על זה אחריות ורק אז אפשר לטפל.
אני מאוד חסרת ביטחון לגבי המראה החיצוני שלי והיום אמרו לי כמה וכמה פעמים שאני יפה וזה גם הרים אותי מאוד. גם פירגנו על השיער הסגול, וגם ג' וגם ר' וגם ה' אמרו שאני יפה :'(
היום כל המפגש עסק בזיהוי טעויות חשיבה ואתגור שלהם.
בחלק הראשון הייתי די מרוכזת רוב הזמן.
גם עשיתי שיעורי בית אבל התביישתי להשתתף, בסוף רעות שאלה אותי אם אני מעיזה ויצא לי איזה שצף מבולבל ולא תפקודי של מילים.
אני מזהה הרבה טעויות חשיבה ועונה להן בטעויות חשיבה אחרות. וזה כל כך קיצוני שכל הדיאלוג הזה הוא טעות חשיבה אחת גדולה של הכל או כלום. לא יכול להיות שאף אחד מהצדדים צודק... לא ידעתי להגיד אם אני מקשרת את זה לחלקים שונים. את הביקורת העצמית אני מזהה הרבה פעמים בתור חלק אחד, בעיקר כשהיא נהיית תוקפנית, חבל שלא אמרתי את זה.
בחלק השני איבדתי ריכוז, כאילו שכחתי את כל החיים שלי ולא הצלחתי לחשוב על שום סיטואציה לעבוד איתה.
ביטאתי את זה, שזה משהו.
ה' שיתפה טקסט שהיא כתבה שהיה לי מרגש, היא דיברה על המקום של כתיבה בחוויה של הכאן והעכשיו, ומאוד הזדהיתי עם זה, הנה, עובדה שאני יושבת וכותבת פה בבלוג אחרי כל פגישה.
מ' הלכה באמצע.
ש' סיפרה שהיא שאלה את הבוסית שלה ישירות מה היתרונות שלה. זה היה גם מעצים וגם קרינג'י בו זמנית. הייתי כל כך מובכת אם הייתי במקומה ואני שמחה שהיא לא חווה את המבוכה הזאת אנד ייט לדמיין את עצמי עושה משהו כזה היה אינטנסיבי מאוד בקטע לא טוב.
בהפסקה היתה לנו שיחה מעולה והרגשתי מאוד חברתית. דיברנו על טיולים ועל מזלות. שאולי חלקים שונים הם קצת מזלות שונים אבל שהטוטאל של המערכת מתכנס למשהו. ביוני היה קטע שהייתי בהלם מזה שהרבה מאיתנו נולדו באותו שבוע. מישהי העלתה נקודה שזה לא סתם באותו שבוע, אלא מזל תאומים, שזה מזל שאומרים עליו שיש לו פיצול אישיות. ובמקרה או לא במקרה כולנו שם בקבוצה טיפולית לדיסוציאציה חחחחח
גם אחרי הקבוצה הרגשתי חברתית.
ישבנו בחוץ איזה שעתיים וחצי והמשכנו סתם לדבר. ה', ש', ר' ואני. הן מהממות.
תוך כדי הרגשתי את עצמי נהיית פחות ופחות חברתית... קצת ניתוק, קצת להיות כבויה.
ש' ור' דיברו על הלידות הקשות שהיו להן והיו שם כמה דברים גרפיים שהיה לי קשה איתן. הן גם אמרו שבגלל שיש להן ילדים הן לא יכולות להתאשפז מתי שהן רוצות ואין להן מקום לנוח, והרגשתי כל כך עלובה, כי אני ממש לא מרגישה שאני נחה כשאני מתאשפזת. זו עבודה מאוד קשה והמצוקה שמובילה לזה היא מאוד קיצונית. ה' הבינה אותי והיתה מאוד מכילה וגם הגנה קצת על המקום הזה של להתאשפז.
אני אוהבת את הקבוצה.
זה באמת מאוד שונה.
כשאת מתאשפזת את מוקפת בייאוש וחוסר תפקוד ופה סביב השולחן יש קבוצה של נשים מדהימות ומתפקדות, וגם כשהן לא מתפקדות לפעמים את רואה שזה סבבה וזה חולף ואני מתה על הקבוצה הזאת.
ש' אמרה משהו שממש ריגש אותי כי הרגשתי אותו גם, היא הרגישה שחלק ילדי שלה פגש חלק ילדי שלי גם בזמן ששתינו היינו נוכחות כבוגרות. נשבעת שהרגשתי את זה גם.
שמחתי שישבנו ודיברנו סתם. לא רציתי לחזור הביתה ללבד ולמחשבות שלי.
ביטאתי את זה בסבב סיכום.
אמרתי שאני לא רוצה ללכת הביתה.
ואז גם דיברתי על זה שהקבוצה עוד מעט נגמרת (כאילו, היא נגמרת בנובמבר, אבל אני מריחה פרידות מקילומטרים), ושזה מדאיג אותי. אני גרועה בפרידות ושונאת פרידות. אני לא יודעת לחזות את הנוכחות שלי ולכן מתחילה להילחץ מהפרידה כבר המון זמן מראש, ויש גם קריאה לנטוש את זה לפני שזה נוטש אותי, בא לי פשוט לא לבוא יותר כדי לא להתמודד עם הסוף. אני לא רוצה להיפרד. גם הרגשתי שאני נמרחת ומורחת. לא מצליחה להתבטא וסתם מושכת את הדברים כדי למשוך את זמן הקבוצה ולא להיפרד, לא ללכת הביתה. עזרו לי להרגיש מאוד רצויה. לא באמת התכוונתי לא לבוא, רק ביטאתי את אחד הקולות, ולקחו אותי מאוד ברצינות.
ר' הזהתה מאוד. גם היא לא משלימה דברים. היא בדיוק דיברה על זה כשסיפרה שהיא עוזבת את העבודה שלה. אני יודעת שאני לא משדרת פורשת סדרתית אבל אני ממש כזאת. מחליפה עבודות כמו גרביים, לא מתמידה בלימודים, מתפזרת. הרגשתי בחברה טובה בתוך הדבר הזה. מחשבות מאוד טוטאליות היום, של אהבה מאוד גדולה ונטישה מאוד גדולה. גם ש' דיברה על נטישה (פיקטיבית או אמיתית?) שהיא חוותה מהמשפחה המאמצת שלה בקיבוץ, שהיא ראתה בהם משפחה אמיתית ואז כשהעיפו אותה היא הרגישה ננטשת, ועכשיו היא מהססת לחזור להיות איתם בקשר. לפעמים מספיק לי רק לשמוע את המילה "קיבוץ" בשביל לחטוף טריגרים של החיים. יכול להיות שבגלל זה איבדתי ריכוז?
חלק מהשיחה שהיתה לנו בחוץ היתה שיחה על בודי פוזיטיביטי וזה היה כזה שינוי חיובי לעומת מה שהיה באשפוז שאת מוקפת בהפרעות אכילה שרק מטרגרות אותך עוד יותר. אני באמת חושבת שזה עשה לי לא טוב. בשיחה גם היתה ממש נורמליזציה של תגובות fight. בכל אחת מאיתנו מסתתרת רוצחת. דיברנו על זה בגלוי פתאום. זה היה לי מוזר. אני מאוד מתביישת בקולות ה"רצחניים" שלי. של אלימות וזעם שלא מתיישבים לי עם איך שאני רוצה לראות את עצמי ואז הכל מתורגם לבושה ולייאוש. פתאום היה בסדר להיות כזאת.
ש' דיברה היום הרבה על האוטיזם. יש לי מחשבות קשות על התפקוד החברתי שלי לאחרונה, זה לא פגש אותי בטוב.
עוד דבר שדיברנו עליו וגרם לי לחשוב, זה זה שאני רואה את השוליים של שדה הראייה שלי יותר ברגישות משאני רואה את המרכז. מסתבר שגם ה' וש' ככה. ה' אמרה שזה כמו ראייה של נטרף, ושהחלקים הטורפים שלנו אולי רואים אחרת. מעניין לחשוב על זה.