לבשתי: שמלה סגולה (שתיפקדה כמו חצאית), חולצה שחורה עם ציורים של חתולים, מסיכה עם ציור של פה ואף של חתול וסנדלים.
השיער שלי עדיין סגול.
יכול להיות שהלכתי לאיבוד עוד לפני הקבוצה? הרגשתי כל כך מכוערת ומגעילה עם השמלה ולא יכולתי לשאת את זה אז פשוט שמתי מעל את החולצה ונראיתי כל כך מסורבלת אבל לפחות בלי המחשוף שהרגיש לי חשוף ופגיע והתחרטתי שיצאתי איתו מהבית. השרשרת לא הסתדרה לי. הייתי מכוערת נורא. התבאסתי.
בהתחלה ישבתי עם ש' וראינו סרטונים על איך מכינים גולות.
נעים לי איתה.
הייתי בטוב.
מתי הלכתי לאיבוד?
אני לא יודעת.
מ' לא הגיעה.
בסבב פתיחה ש' שאלה למה אנחנו כל פעם צריכות להגיד את השם שלנו. בהתחלה היא ענתה לעצמה, שזה מתרגל את ההזדהות עם שם אחד שיש לו מהות אחת. ר' חידדה את זה ויותר קלעה לטעמי, והיא אמרה שבזה שאת מציגה את עצמך בשם את מנכיחה את עצמך במעגל. יפה שהן ראו בזה משהו מגבש, אני רואה בזה הרבה פעמים משהו מפלג, שאני צריכה להבין באיזו נוכחות אני נמצאת אבל לא יכולה להקריס את עצמי אליה אלא מחוייבת להמשיך להציג את עצמי בשם של הגוף.
הבנות עושות עבודה פנימית מדהימה ואני מרגישה מאחור.
שיעורי הבית היו לי קשים.
היינו צריכות לתרגל שם איך אנחנו מאתגרות אמונות יסוד שגויות/לא מאוזנות. הצלחתי לכתוב על אמונות יסוד לא מאוזנות, אבל הדבר הזה גרר המון התנגדות פנימית שלא רוצה לשנות את הדברים האלה. הקונפליקט ממש צעק מתוך הדפים. אחת החלקים קישקשה לי על שיעורי הבית וכתבה שהיא מסרבת להיות בדיאלוג ובחמלה עם זה. אולי זה מה שניתק אותי? שהרגשתי מותקפת? שהרגשתי תוקפת?
מה אני עושה פה אם אני לא מוכנה לעבוד?
למה אני מדמיינת עם עצמי שאני רוצה לעבוד וברגע האמת לא מסוגלת לשאת את הקונפליקט?
היה דיון קצר על נוכחות משותפת, על מודעות משותפת.
דיברנ ועל זה כשש' סיפרה על ועדת סל שיקום שלה שהיא היתה נוכחת אבל נתנה קולות לחלקים אחרים, פגיעים יותר. ה' אמרה דברים שמאוד יכולתי להזדהות איתם, שמול גורמי סמכות באים צדדים מתפקדים שאומרים הכל בסדר הכל בסדר, ולא מראים את הנזקקות והצורך, ויש חלקים שנשארים מאחור בגלל זה וזה מאוד מתסכל.
מה לי ולמודעות משותפת?
זה קורה לי לפעמים. למשל בבלוג שהייתי כותבת עם ס', למשל בנוכחות עם קולות הרסניים. לפעמים אני מאחורה וזה נורא מפחיד. רוב הזמן הניתוק/פיצול גדולים מדי ואני מרגישה זרות איומה.
בחצי השני דיברנו על כעס וגם זה היה לי קשה.
הרבה פעמים אני חושבת שאני בדיסוציאציה מהכעס. ויסות יתר לרמה של ניתוק, לא חווה אותו, מסרבת לחוות אותו. כעס מקושר אצלי לתוקפנות, לרוע, לדברים שאני לא רוצה לזהות עם עצמי, מפלצות שאני לא מוכנה ללבוש על עצמי.
אבל זה לא נכון שאני לא כועסת.
זה פשוט לא נכון.
כל התוקפנות הפנימית שלי היא כעס.
אני כועסת המון במערכות יחסים, בעיקר מול תחושת דחייה, הכעס מעכב את הבושה ואת כמה שאני שונאת את עצמי, אבל הבושה תמיד באה בסוף, והשנאה העצמית גם תמיד נוכחת והיא בעצמה סוג של כעס. אני לא בניתוק מהכעס, הוא פשוט מופנים מאוד ומעובד מאוד.
ניסיתי לתת שמות לכעס.
זה קצת הכניס אותי לסרטים.
יש אצלי חלקים שהם הפנמה של אנשים שפגעו בי ומלווים אותי כל הזמן. כשהם נוכחים במיוחד אני פתאום לא יודעת מה אמיתי ומה לא, אם אני בפלאשבק או במציאות, אם האדם שפגע בי צועק עליי או שאני צועקת על עצמי וזה מסריט.
ויש כמובן את החלקים הכועסים במובן הקלאסי של זעם ותגובות fight, יש להם במערכת שלנו שמות של חיות. שזה מעורר מחשבה. בנות אחרות תיארו את הכעס כמפלצת. אני תיארתי כחיה. ה' תיארה את הזהות הזאת בתור "הרוצחת", והיא אמרה משהו מאוד מרגש, שהיא לא מדמיינת את עצמה בלי הרוצחת כי היא מבינה את החשיבות שלה במערכת.
אני בזה לזהויות שמחזיקות כעס גולמי. וגם הבוז הזה הוא סוג של כעס, שמווסת לעוצמה נמוכה יותר על ידי הקטנה של המושא של הכעס. ש' תיארה את זה כמנגנון שגם היא משתמשת בו.
הכעס מכוער. קשה לי לשבת איתו. ואני יושבת עם נגזרות שלו כל הזמן, אפילו בזה הרגע.
היה מפגש קשה, בסופו פשוט ברחתי הביתה...
לבשתי: שמלה סגולה (שתיפקדה כמו חצאית), חולצה שחורה עם ציורים של חתולים, מסיכה עם ציור של פה ואף של חתול וסנדלים.
השיער שלי עדיין סגול.
יכול להיות שהלכתי לאיבוד עוד לפני הקבוצה? הרגשתי כל כך מכוערת ומגעילה עם השמלה ולא יכולתי לשאת את זה אז פשוט שמתי מעל את החולצה ונראיתי כל כך מסורבלת אבל לפחות בלי המחשוף שהרגיש לי חשוף ופגיע והתחרטתי שיצאתי איתו מהבית. השרשרת לא הסתדרה לי. הייתי מכוערת נורא. התבאסתי.
בהתחלה ישבתי עם ש' וראינו סרטונים על איך מכינים גולות.
נעים לי איתה.
הייתי בטוב.
מתי הלכתי לאיבוד?
אני לא יודעת.
מ' לא הגיעה.
בסבב פתיחה ש' שאלה למה אנחנו כל פעם צריכות להגיד את השם שלנו. בהתחלה היא ענתה לעצמה, שזה מתרגל את ההזדהות עם שם אחד שיש לו מהות אחת. ר' חידדה את זה ויותר קלעה לטעמי, והיא אמרה שבזה שאת מציגה את עצמך בשם את מנכיחה את עצמך במעגל. יפה שהן ראו בזה משהו מגבש, אני רואה בזה הרבה פעמים משהו מפלג, שאני צריכה להבין באיזו נוכחות אני נמצאת אבל לא יכולה להקריס את עצמי אליה אלא מחוייבת להמשיך להציג את עצמי בשם של הגוף.
הבנות עושות עבודה פנימית מדהימה ואני מרגישה מאחור.
שיעורי הבית היו לי קשים.
היינו צריכות לתרגל שם איך אנחנו מאתגרות אמונות יסוד שגויות/לא מאוזנות. הצלחתי לכתוב על אמונות יסוד לא מאוזנות, אבל הדבר הזה גרר המון התנגדות פנימית שלא רוצה לשנות את הדברים האלה. הקונפליקט ממש צעק מתוך הדפים. אחת החלקים קישקשה לי על שיעורי הבית וכתבה שהיא מסרבת להיות בדיאלוג ובחמלה עם זה. אולי זה מה שניתק אותי? שהרגשתי מותקפת? שהרגשתי תוקפת?
מה אני עושה פה אם אני לא מוכנה לעבוד?
למה אני מדמיינת עם עצמי שאני רוצה לעבוד וברגע האמת לא מסוגלת לשאת את הקונפליקט?
היה דיון קצר על נוכחות משותפת, על מודעות משותפת.
דיברנ ועל זה כשש' סיפרה על ועדת סל שיקום שלה שהיא היתה נוכחת אבל נתנה קולות לחלקים אחרים, פגיעים יותר. ה' אמרה דברים שמאוד יכולתי להזדהות איתם, שמול גורמי סמכות באים צדדים מתפקדים שאומרים הכל בסדר הכל בסדר, ולא מראים את הנזקקות והצורך, ויש חלקים שנשארים מאחור בגלל זה וזה מאוד מתסכל.
מה לי ולמודעות משותפת?
זה קורה לי לפעמים. למשל בבלוג שהייתי כותבת עם ס', למשל בנוכחות עם קולות הרסניים. לפעמים אני מאחורה וזה נורא מפחיד. רוב הזמן הניתוק/פיצול גדולים מדי ואני מרגישה זרות איומה.
בחצי השני דיברנו על כעס וגם זה היה לי קשה.
הרבה פעמים אני חושבת שאני בדיסוציאציה מהכעס. ויסות יתר לרמה של ניתוק, לא חווה אותו, מסרבת לחוות אותו. כעס מקושר אצלי לתוקפנות, לרוע, לדברים שאני לא רוצה לזהות עם עצמי, מפלצות שאני לא מוכנה ללבוש על עצמי.
אבל זה לא נכון שאני לא כועסת.
זה פשוט לא נכון.
כל התוקפנות הפנימית שלי היא כעס.
אני כועסת המון במערכות יחסים, בעיקר מול תחושת דחייה, הכעס מעכב את הבושה ואת כמה שאני שונאת את עצמי, אבל הבושה תמיד באה בסוף, והשנאה העצמית גם תמיד נוכחת והיא בעצמה סוג של כעס. אני לא בניתוק מהכעס, הוא פשוט מופנים מאוד ומעובד מאוד.
ניסיתי לתת שמות לכעס.
זה קצת הכניס אותי לסרטים.
יש אצלי חלקים שהם הפנמה של אנשים שפגעו בי ומלווים אותי כל הזמן. כשהם נוכחים במיוחד אני פתאום לא יודעת מה אמיתי ומה לא, אם אני בפלאשבק או במציאות, אם האדם שפגע בי צועק עליי או שאני צועקת על עצמי וזה מסריט.
ויש כמובן את החלקים הכועסים במובן הקלאסי של זעם ותגובות fight, יש להם במערכת שלנו שמות של חיות. שזה מעורר מחשבה. בנות אחרות תיארו את הכעס כמפלצת. אני תיארתי כחיה. ה' תיארה את הזהות הזאת בתור "הרוצחת", והיא אמרה משהו מאוד מרגש, שהיא לא מדמיינת את עצמה בלי הרוצחת כי היא מבינה את החשיבות שלה במערכת.
אני בזה לזהויות שמחזיקות כעס גולמי. וגם הבוז הזה הוא סוג של כעס, שמווסת לעוצמה נמוכה יותר על ידי הקטנה של המושא של הכעס. ש' תיארה את זה כמנגנון שגם היא משתמשת בו.
הכעס מכוער. קשה לי לשבת איתו. ואני יושבת עם נגזרות שלו כל הזמן, אפילו בזה הרגע.
היה מפגש קשה, בסופו פשוט ברחתי הביתה...