בשבוע שעבר לא באתי לקבוצה. היה לי יום קשה, הרגשתי גרוע ואיבדתי זמן. ההחלטה לא להגיע היתה חצי מודעת. כבר לא הייתי בניתוק והרגשתי שאני לא מסוגלת ללכת ושזו בחירה שלי, אבל גם התודעה שלי היתה מטושטשת והיו התנגדויות לכל כיוון.
לאחרונה ובמיוחד היום במפגש אני מרגישה שאני חושפת את השלדה החלודה של האישיות שלי- את הדברים היסודיים והעמוקים שממסגרים את הנפש שלי ושהם מאוד מכוערים. זה מביא בושה, תסכול וייאוש, והנושא היום היה בושה, וזה היה מפגש מאוד חשוב אבל מאוד קשה שאני לא מצליחה להכיל בשלמותו.
היו כמה טריגרים שהעבירו אותי למוד כשפות אוויר:
1 הנושא של המפגש שהיה קשה ומפעיל - בושה
2 זה שהשירותים היו מקולקלים והיה צריך ללכת לבקש שיפתחו לך בבניין השני
3 ש' דיברה על עירויי דם שהיא צריכה לקבל
זה היה לי כל כך קשה. ל-1 אני אקדיש עוד הרבה מלל בהמשך הפוסט. 2 ו-3 קשורים לטריגרים מהילדות. 2 זה אחד ה-טריגרים שאני מכירה מעצמי, ואת 3 אני מכירה אבל באמת שלא פגשתי את זה בערך עשור וממש לא חשבתי שאני אפגוש את זה בקבוצה.
כילדה הייתי מקבלת עירויי דם.
יש לי הפרעה בדם. בילדות הייתי יותר סימפטומית, וחשבו שהיא יותר חמורה ממה שהיא באמת, היום הכל בסדר חוץ מאנמיה קלה שלא מצריכה התערבות בכלל. אבל כילדה גם המצב היה פחות טוב וגם לדמויות פוגעניות בחיי היה אינטרס לשמר את הדימוי שלי כילדה חולנית מאוד. לקח לי המון המון המון שנים להבין את זה בכלל.
יש עם זה רגשות קשים. שהגוף שלך חלש ותלותי. לפעמים גם מערער שזורם בי דם של אנשים אחרים כשגם ככה תחושת הזהות שלי היתה מעורפלת. החולשה והתלות קיבעו נרטיב של חוסר אונים שהזין את הנרטיב של חוסר האונים שהגיע מהפגיעה המינית. זה היה עוד סטינג שבו את צריכה לשבת יפה ולהיות שקטה בזמן שמתעסקים עם הגוף שלך, וצריכה להאמין למבוגרים סביבך שיודעים הכי טוב מה את צריכה, והם באמת ידעו יותר טוב ממני, והייתי רגילה לשאת כאב ולא להגיב ולשבת יפה ובשקט. וכילדה את לא יודעת להגיד שאת זה עושה לטובתך ושזה שפוגעים בך מינית זה לרעתך. גם דוד שלי שפגע בי כל הזמן היה אומר דברים שדומים לדברים שרופאים אמרו לי, ולפעמים אפילו אמר שאני צריכה את זה בשביל להרגיש יותר טוב. עוד רגשות קשים שקשורים לעירויי דם זה המחשבה שהדם שלי מקולקל, שמחזיקים אותי בחיים בכוח, שהייתי אמורה למות ואני גם רוצה למות אז למה לא פשוט נותנים לי למות. וגם לפעמים תחושה של סכנה שאני לא רוצה למות ואני תלויה באנשים אחרים. היום אני גם יודעת שמה שעברתי בבית כנראה גם עשה אותי חולה יותר.
ש' צריכה לקבל עירויי דם, היא עם הפניה למיון בכיס ומתקשה לממש אותה, כי היא מרגישה לא ראויה לזה שיעניקו לה דם, שיעניקו לה חיים. היא מתביישת בעצמה ושונאת את עצמה, ואני מתחברת לזה, ואפילו עוד לפני כן רק עצם האזכור של הביטוי "עירוי דם" העיף אותי למקומות קשים מאוד.
גם בשבילי עד היום זה תסביך. הקשר ההדוק והבלתי נפרד שיש בין להיות מטופלת ללהיפגע, הרבה פעמים אני גם לא דואגת לעצמי כי הגבול הזה מטושטש.
וזה דבר מאוד חריג ואני לא יכולה לבקש להימנע מלהזכיר אותו, עובר עליה משהו שהיא צריכה לדבר עליו.ואיך עוד לא התגברתי על השיט הזה מהילדות עדיין?
בסבב פתיחה שאלו אותי איך מרגיש לי לחזור, ועניתי תשובה שנראתה לי "נכונה", והיא שאני מנסה לא להיות בהרגשת החמצה כי ככה אני, מחמיצה דברים, מוטב לא להתרגש. זה לא נאמר ב-100% כנות ועכשיו אני בכלל לא בטוחה שזו היתה תשובה "נכונה" אז אפילו לא היתה סיבה סתם להגיד את זה. מטומטמת.
אחר כך קראנו שיעורי בית שעסקו בפחד. בשיעורי בית תיארתי משהו מפחיד שקרה לי השבוע, כשנקלעתי לאיזושהי קטטה באוטובוס בין זרים והתגלגלתי לאמצע שלה. לא שיתפתי את הדוגמה עצמה, אבל דיברתי על השיח-מטא שקרה מסביב. העיסוק הזה ברגשות הארד קור כולל בשיעורי בית גרם לי להסתכל על השיח הפנימי שאנחנו מנהלות על רגשות, והרבה פעמים זה שיח של מוצדק-לא-מוצדק, והרבה שיפוטיות.
זה פרדוקסלי.
הדיון על בושה היה לי קשה, כי אני לא מרגישה שאני מוכנה לוותר על הבושה או שאני ראוייה עליה.
כן היה מאוד מתקף. אני מרגישה (אולי כי אני צופה עכשיו הרבה באווטאר) שבושה נתפסת כרגש גאוותני בבסיס שלו. ויש דברים בגו, אבל הבושה שמדברים עליה באופן יומיומי רחוקה מלהיות הבושה המהולה באשמה שמרגישות בפוסט טראומה מורכבת. עצם הקיום של עצמי הוא מביש ואני לא יכולה לחיות עם עצמי, ומגיעה לכעס ולהימנעויות קיצוניות. ושנאה עצמית ופגיעה עצמית. הרבה מהפגיעה העמית שלי מגיעה מבושה, להעניש את עצמי על הקיום של עצמי ולקחת שליטה ותחושת אונים דרך כעס. זה קונטרה לחוסר אונים.
והדפוסים הכי בולטים שלי בתקשורת הם שאני בורחת כי אני מתביישת בעצמי ואז מתביישת בעצמי כי ברחתי ונעלמת, מכל מסגרת, מכל גורם סמכות, מכל קשר. הבושה מניעה אותי יותר מהכל. ומי אני בלעדיה? מה אני? כלום. לפחות הבושה היא רגש תואם לכלום שאני. אני רוצה לצעוק ולהצדיק אותה ולהגן עליה, שוב שיח של מוצדק-לא-מוצדק. לא מגיע לי להרגיש שום דבר חוץ מבושה!!!!! שמעתם????
והפרדוקס הזה כל כך כואב.
הבושה הזאת מייסרת, וחלקים שרוצים להימנע ממנה משפילים ומקטינים ורק מעוררים עוד בושה.
ובאיזו זכות אני עוזבת בכלל את הבושה?
באיזו זכות אני מדמיינת את עצמי מדברת עליה ומטפלת בה?
אני היא הבושה והבושה היא אני.בקושי יש לי זכות קיום בתוכה, איך תהיה לי זכות קיום בלעדיה?
לא רוצה לפתור ואתה. זה מגיע לי.
לא בכיתי אבל יכולתי לבכות. אני בוכה עכשיו.
הבושה מניעה את הכל. היא דרוכה כמוני, ויודעת לקפוץ עוד לפני שמזמנים אותה. לפעמים אני גם הולכת ממנה להאשמה של דברים חיצוניים לי, העיקר כדי לא להיות אשמה בעצמי, כדי לא להיות הדבר המקולקל הזה שאשם בזה שהוא כל כך מקולקל, שהוא פשוט מקולקל וזהו. חוסר האונים והבושה הם הפטיש והסדן.
העיסוק בבושה מציף נורא.
אני נורא רוצה שזה יהיה הקליימקס, כי לא אוכל לשאת יותר מזה.
אני לא מוכנה לשחרר מהבושה וחושבת שאני לעולם לא אהיה מוכנה וזה פרדוקסלי כי זה מונע על ידי בושה והיא מאכילה את עצמה ואוכלת אותי. אני באמת לא יכולה לשחרר אותה היא הדבר הכי מוצדק והכי גדול שיש לי. זה יהיה חטא מאוד גדול לא להיות הבושה עצמה. היא המצפון שלי על כמה שאני רעה ונוראית שזה באמת 100% נכון ואסור לי לשכוח את זה. אם לא הייתי רעה ונוראית לא היו קורים לי הדברים הרעים והנוראיים שקרו. הם לא באים סתם. זה לא יכול להיות, זה לא ייתכן.
היום לבשתי: שמלה כחולה פרחונית, מסיכה עם כוכבים, חצי קוקו, שרשרת עם פרח צהוב וסנדלים. השיער שלי הגיע לצבע שהכי מוצא חן בעיני מכל צבע שאי פעם היה לי. הסגול דהה ללבנדר כמעט כסוף, והקצוות בסגול כחול. ש' אמרה שאני נראית כמו פיה :(
בשבוע שעבר לא באתי לקבוצה. היה לי יום קשה, הרגשתי גרוע ואיבדתי זמן. ההחלטה לא להגיע היתה חצי מודעת. כבר לא הייתי בניתוק והרגשתי שאני לא מסוגלת ללכת ושזו בחירה שלי, אבל גם התודעה שלי היתה מטושטשת והיו התנגדויות לכל כיוון.
לאחרונה ובמיוחד היום במפגש אני מרגישה שאני חושפת את השלדה החלודה של האישיות שלי- את הדברים היסודיים והעמוקים שממסגרים את הנפש שלי ושהם מאוד מכוערים. זה מביא בושה, תסכול וייאוש, והנושא היום היה בושה, וזה היה מפגש מאוד חשוב אבל מאוד קשה שאני לא מצליחה להכיל בשלמותו.
היו כמה טריגרים שהעבירו אותי למוד כשפות אוויר:
1 הנושא של המפגש שהיה קשה ומפעיל - בושה
2 זה שהשירותים היו מקולקלים והיה צריך ללכת לבקש שיפתחו לך בבניין השני
3 ש' דיברה על עירויי דם שהיא צריכה לקבל
זה היה לי כל כך קשה. ל-1 אני אקדיש עוד הרבה מלל בהמשך הפוסט. 2 ו-3 קשורים לטריגרים מהילדות. 2 זה אחד ה-טריגרים שאני מכירה מעצמי, ואת 3 אני מכירה אבל באמת שלא פגשתי את זה בערך עשור וממש לא חשבתי שאני אפגוש את זה בקבוצה.
כילדה הייתי מקבלת עירויי דם.
יש לי הפרעה בדם. בילדות הייתי יותר סימפטומית, וחשבו שהיא יותר חמורה ממה שהיא באמת, היום הכל בסדר חוץ מאנמיה קלה שלא מצריכה התערבות בכלל. אבל כילדה גם המצב היה פחות טוב וגם לדמויות פוגעניות בחיי היה אינטרס לשמר את הדימוי שלי כילדה חולנית מאוד. לקח לי המון המון המון שנים להבין את זה בכלל.
יש עם זה רגשות קשים. שהגוף שלך חלש ותלותי. לפעמים גם מערער שזורם בי דם של אנשים אחרים כשגם ככה תחושת הזהות שלי היתה מעורפלת. החולשה והתלות קיבעו נרטיב של חוסר אונים שהזין את הנרטיב של חוסר האונים שהגיע מהפגיעה המינית. זה היה עוד סטינג שבו את צריכה לשבת יפה ולהיות שקטה בזמן שמתעסקים עם הגוף שלך, וצריכה להאמין למבוגרים סביבך שיודעים הכי טוב מה את צריכה, והם באמת ידעו יותר טוב ממני, והייתי רגילה לשאת כאב ולא להגיב ולשבת יפה ובשקט. וכילדה את לא יודעת להגיד שאת זה עושה לטובתך ושזה שפוגעים בך מינית זה לרעתך. גם דוד שלי שפגע בי כל הזמן היה אומר דברים שדומים לדברים שרופאים אמרו לי, ולפעמים אפילו אמר שאני צריכה את זה בשביל להרגיש יותר טוב. עוד רגשות קשים שקשורים לעירויי דם זה המחשבה שהדם שלי מקולקל, שמחזיקים אותי בחיים בכוח, שהייתי אמורה למות ואני גם רוצה למות אז למה לא פשוט נותנים לי למות. וגם לפעמים תחושה של סכנה שאני לא רוצה למות ואני תלויה באנשים אחרים. היום אני גם יודעת שמה שעברתי בבית כנראה גם עשה אותי חולה יותר.
ש' צריכה לקבל עירויי דם, היא עם הפניה למיון בכיס ומתקשה לממש אותה, כי היא מרגישה לא ראויה לזה שיעניקו לה דם, שיעניקו לה חיים. היא מתביישת בעצמה ושונאת את עצמה, ואני מתחברת לזה, ואפילו עוד לפני כן רק עצם האזכור של הביטוי "עירוי דם" העיף אותי למקומות קשים מאוד.
גם בשבילי עד היום זה תסביך. הקשר ההדוק והבלתי נפרד שיש בין להיות מטופלת ללהיפגע, הרבה פעמים אני גם לא דואגת לעצמי כי הגבול הזה מטושטש.
וזה דבר מאוד חריג ואני לא יכולה לבקש להימנע מלהזכיר אותו, עובר עליה משהו שהיא צריכה לדבר עליו.ואיך עוד לא התגברתי על השיט הזה מהילדות עדיין?
בסבב פתיחה שאלו אותי איך מרגיש לי לחזור, ועניתי תשובה שנראתה לי "נכונה", והיא שאני מנסה לא להיות בהרגשת החמצה כי ככה אני, מחמיצה דברים, מוטב לא להתרגש. זה לא נאמר ב-100% כנות ועכשיו אני בכלל לא בטוחה שזו היתה תשובה "נכונה" אז אפילו לא היתה סיבה סתם להגיד את זה. מטומטמת.
אחר כך קראנו שיעורי בית שעסקו בפחד. בשיעורי בית תיארתי משהו מפחיד שקרה לי השבוע, כשנקלעתי לאיזושהי קטטה באוטובוס בין זרים והתגלגלתי לאמצע שלה. לא שיתפתי את הדוגמה עצמה, אבל דיברתי על השיח-מטא שקרה מסביב. העיסוק הזה ברגשות הארד קור כולל בשיעורי בית גרם לי להסתכל על השיח הפנימי שאנחנו מנהלות על רגשות, והרבה פעמים זה שיח של מוצדק-לא-מוצדק, והרבה שיפוטיות.
זה פרדוקסלי.
הדיון על בושה היה לי קשה, כי אני לא מרגישה שאני מוכנה לוותר על הבושה או שאני ראוייה עליה.
כן היה מאוד מתקף. אני מרגישה (אולי כי אני צופה עכשיו הרבה באווטאר) שבושה נתפסת כרגש גאוותני בבסיס שלו. ויש דברים בגו, אבל הבושה שמדברים עליה באופן יומיומי רחוקה מלהיות הבושה המהולה באשמה שמרגישות בפוסט טראומה מורכבת. עצם הקיום של עצמי הוא מביש ואני לא יכולה לחיות עם עצמי, ומגיעה לכעס ולהימנעויות קיצוניות. ושנאה עצמית ופגיעה עצמית. הרבה מהפגיעה העמית שלי מגיעה מבושה, להעניש את עצמי על הקיום של עצמי ולקחת שליטה ותחושת אונים דרך כעס. זה קונטרה לחוסר אונים.
והדפוסים הכי בולטים שלי בתקשורת הם שאני בורחת כי אני מתביישת בעצמי ואז מתביישת בעצמי כי ברחתי ונעלמת, מכל מסגרת, מכל גורם סמכות, מכל קשר. הבושה מניעה אותי יותר מהכל. ומי אני בלעדיה? מה אני? כלום. לפחות הבושה היא רגש תואם לכלום שאני. אני רוצה לצעוק ולהצדיק אותה ולהגן עליה, שוב שיח של מוצדק-לא-מוצדק. לא מגיע לי להרגיש שום דבר חוץ מבושה!!!!! שמעתם????
והפרדוקס הזה כל כך כואב.
הבושה הזאת מייסרת, וחלקים שרוצים להימנע ממנה משפילים ומקטינים ורק מעוררים עוד בושה.
ובאיזו זכות אני עוזבת בכלל את הבושה?
באיזו זכות אני מדמיינת את עצמי מדברת עליה ומטפלת בה?
אני היא הבושה והבושה היא אני.בקושי יש לי זכות קיום בתוכה, איך תהיה לי זכות קיום בלעדיה?
לא רוצה לפתור ואתה. זה מגיע לי.
לא בכיתי אבל יכולתי לבכות. אני בוכה עכשיו.
הבושה מניעה את הכל. היא דרוכה כמוני, ויודעת לקפוץ עוד לפני שמזמנים אותה. לפעמים אני גם הולכת ממנה להאשמה של דברים חיצוניים לי, העיקר כדי לא להיות אשמה בעצמי, כדי לא להיות הדבר המקולקל הזה שאשם בזה שהוא כל כך מקולקל, שהוא פשוט מקולקל וזהו. חוסר האונים והבושה הם הפטיש והסדן.
העיסוק בבושה מציף נורא.
אני נורא רוצה שזה יהיה הקליימקס, כי לא אוכל לשאת יותר מזה.
אני לא מוכנה לשחרר מהבושה וחושבת שאני לעולם לא אהיה מוכנה וזה פרדוקסלי כי זה מונע על ידי בושה והיא מאכילה את עצמה ואוכלת אותי. אני באמת לא יכולה לשחרר אותה היא הדבר הכי מוצדק והכי גדול שיש לי. זה יהיה חטא מאוד גדול לא להיות הבושה עצמה. היא המצפון שלי על כמה שאני רעה ונוראית שזה באמת 100% נכון ואסור לי לשכוח את זה. אם לא הייתי רעה ונוראית לא היו קורים לי הדברים הרעים והנוראיים שקרו. הם לא באים סתם. זה לא יכול להיות, זה לא ייתכן.