נורא חיכיתי שיגיע תורי, יותר מהכל רציתי להיות כמו בת הים הקטנה, ולצלול למעמקים הקרירים של הבריכה.
כולנו ידענו שבועז קשוח ושהוא זורק למים, אבל זה לא הופנם אצלי עד הרגע שבו הרגשתי את הזרועות החסונות שלו אוחזות בצדי גופי ומרימות אותי אל מעל לבריכה. לא היה לי זמן אפילו לבעוט בהתנגדות או לטלטל את ידיי. הייתי באוויר, בידיים של בועז, ידיים חמימות על המותניים הקטנים שלי. כשהושלכתי למים האחיזה השתחררה. הרוח צלפה בי, הסרעפת התחילה להתכווץ כדי לגייס אוויר לצרחה, אבל לא הספקתי לצרוח כי כבר נחתתי בתוך הבריכה. אני לא זוכרת את הרעש של הספלאש, אני זוכרת רק את הגוף מתכווץ מקור.
בעטתי והכיתי בידיים וברגליים, הכל כדי להמשיך לנוע, להשאיר את הראש הכבד שלי בחלקת האוויר המבורכת. אני לא יודעת אם בכיתי. לצעוק לקח הרבה אוויר והפנים שלי היו מכוסים בטיפות הולכות ומצטברות של מים. ההתנגדות לתנועות ההתפתלות שלי היתה גדולה, המים כבדים, המים מושכים למטה.
הייתי מוקפת בבני כיתתי שרובם פירפרו בחוסר אונים דומה. חלק הצליחו יותר וחלק פחות.
בועז התחיל לזרוק לנו למים "בננות"- ככה קראנו לקלקרים המאורכים והצבעוניים שאפשר להיעזר בהם על מנת לצוף. לא הייתי מהראשונים שתפסו אחד.
מישהו לידי תפס אחד, אבל לא הצלחתי או הספקתי לפענח מי זה היה. זה לא היה בראש פירמידת העדיפיות של הראש שלי, שרק ניסה להבין איך לא לטבוע. עכשיו, כשפלג גופו העליון של הילד לידי היה בטוח, הוא יכל לבעוט ברגליים בעוצמה על מנת להתקדם.
הבעיטות שלו פגעו לי באף והתחלתי לדמם, דימום חזק ורציף שלא עוצר.
כשאני מאבדת דם אני מתעלפת מאוד מהר, בגלל מחלת דם כלשהי שהייתה לי.
אני מרגישה את הכאב מתפשט ממרכז הפנים שלי, אני מרגישה את העולם מיטשטש ונצבע באדום. אחר כך בלבן.
וזהו.
הייתי בבית. אמרו לי שלקחו אותי למרפאה (החיצונית) וקיבלתי עירוי דם, אבל האמת היא שלא זכרתי את זה בכלל. אני רק זוכרת את עצמי במיטה בלילה, מתחננת לא ללכת לשיעור שחייה יותר בחיים.




